מאמרים וכתבות

אין ספק שהאגמון, שהוא אחיה הצעיר והמרענן של שמורת החולה – הוא הדבר הכי טרנדי בשנים האחרונות. מספיק לראות את מגרש החנייה שלו בתקופת החורף כדי להבין את גודל המשיכה. נדלג במאמר זה על המשפחה והילדים ונשים את הדגש על חובבי הצילום.
מי לא ראה את הפוטג' היפה שמייצר האגמון כל שנה כשאלפי העגורים והברווזים מגיעים אליו לחופשת חורף מפנקת. מה רע להם בעצם? גם אין ציידים, גם מאכילים אותם והם גם זוכים להערצה מטורפת של קהל הישראלים שהתאהב במקום.

לרוב נתקל בסיורינו שם בצלמים עוטי מצלמות כבדות עם עדשות ענקיות של 400 מ"מ וגם 600 ו 800 מ"מ, שאלו מפלצות ענק שעולות כמו מכונית במצב מצוין (לא מאמינים לי? אז גשו לזאפ ותיווכחו בעצמכם).
 
 
תמונה נלוות לכתבת האגמון
אני כבר צלם לא מאוד צעיר והייתי בסיפור הזה של המצלמות והעדשות הגדולות והמסורבלות. הגעתי למצב שסחבתי תיק צילום של קרוב ל 11 ק"ג ... "נו מור" רבותיי. ממש אין צורך יותר להיכנע לדאווין ולאלו שדוגלים באיכות המקסימלית. ימי הקודאקכרום וההקטכרום חלפו עברו והדיגיטלי הוא המלך החדש. יחד אתו הגיעו מצלמות קטנות וקלות שחלקן מציג בגאווה טווחי זום מרשימים ביותר שדחוסים כבמטה קסם בתוך מצלמה קטנה וקלה ובעלת ביצועים מצוינים.
הסוד במצלמה טמון בעיקר בחיישן. ככל שהחיישן יהיה גדול יותר כך המצלמה תדע להכניס יותר אור. נכון שיש עניין של אופטיקה ושל טווחי זום לא דיגיטאליים שהם מאוד חשובים אבל אם אין אור – קשה לצלם.
כאחד שמקפיד להגיע לאגמון כבר עשרים שנה ויותר, מאז שרק התחילה ההצפה שלו – יש לי פוטג' אינסופי שלו. עגורים שצילמתי בשנות התשעים כבר מזמן הלכו לעולמם בדרך כזאת או אחרת שלא לדבר על ברווזים ושקנאים ועוד מיליוני בעלי כנף ללא שם או מוקיר וזוכר -  אך עדיין כל פעם שאני מגיע אליו (לפחות 4 פעמים בחורף) אני אומר לעצמי שאין מקום יפה כזה בכל העולם.
אני מסתובב כמו שיכור ושוב פורם (מהמילה פריים) את הברכיות וצהובי המצח, את המריות והשלדג הגמדי המדהים והחמקמק וכמובן את מלכי המקום הרעשניים שהם העגורים וגם את הענקים הלבנים שהם השקנאים – ואני שב ואומר לעצמי שאני אינפנטיל שממאן להתבגר ושאין לי כבר מקום אחסון בעשרות הכוננים שלי לעוד ברווזים ויהיו יפים וצבעוניים ככל שיהיו – ועדיין, אני לא מסוגל להפסיק ללחוץ על ה"שאטר". אני חושב שבניתוח קר זה הכל מגיע מפאק אבולוציוני שבו כולנו פעם היינו ציידים והצורך בלחיצה – בין אם היא ממיתה או נשמרת בכונן המחש ב – הוא צורך בלתי נשלט.

כך או כך אני יכול לבשר לכם שהיום גם מצלמות הפוקט מציגות לראווה זום מדהים ביותר ואם אנחנו לא שוחרי הגדלות אז בהחלט נקבל תמונות יפות ושוות גם במצלמות אלו (אני מצלם בלומיקס של פנסוניק TZ 40 ). יתרונן בגודלן הקטן והנוח, לנשיאה לכל מקום.
נכון שהיום הסלולריים מצלמים באיכות של 4K  נהדרת אבל עדיין באגמון מומלץ שיהיה לנו איזה זומון קטן כדי לקרב את הציפורים אלינו...
עוד מצלמה שאני אוהב היא הלומיקס FZ -200 , שלה יש זום מטורף שמקביל   ל 600 מ"מ עם צמצם של F4 לכל אורך המיקוד, שזה משהו די מדהים. נכון שבתנאי תאורה פחות טובים היא לא משהו אבל ביום זיווני באגמון היא מחוללת פלאים ומוציאה תמונות מרשימות. כדאי להיזהר מהזום הדיגיטאלי והמפתה שמוריד באיכות התמונה.
טיפ נוסף הוא: צלמו במצב רציף (קונטינויאנס). אל תחסכו. ככה גם לא תפקששו תמונות וגם תקבלו הפתעות. נכון שזה מייצר המון תמונות – אז מה? תזרקו אחר כך בעריכה.
כמובן שכאשר חזרתי הביתה מלא בציפייה (טוב בלי דרמות – הרי יש מסך שרואים מייד מה יצא...) אני מעביר את כל התמונות דרך הפיקסה ונותן קצת קונרסט וסטיוריישן ואולי פה ושם מחמם או מקרר ואז בכלל האושר גדול. הדפק מגיע כשהאישה מביטה בך בשקט מאחורי הגב משחק שעות עם הברווזים על המחשב ומבינה שהגיע זמנה לשחרר את הדביל ולהמשיך למשהו יותר רציני (אולי לסופר או יאכטונר?).
אז זהו רבותיי. אל תתנו לדאווין של המצלמות הגדולות לגרום לכם רגשי נחיתות. שהפראיירים שסוחבים אותן ירגישו טיפשים על זה שהם סוחבים את כל הציוד הכבד והלא ממש הכרחי הזה על הגב בזמן שאתם שולפים ויורים ומקבלים אחלה תמונות. תאמינו לי שהייתי שם ואני ממש לא מתגעגע...
 
עידן בן שלום.
נ.ב. מצ"ב כמה תמונות להמחשה.
 

האגמון - גם לצלמים עם מצלמות קטנות... (ללא השלכות נוספות...)

טיול יין בישראל
למה?!
באמת שאלה מוזרה להתחיל איתה מאמר, אבל מילה זאת מגלמת בתוכה שאלה חשובה באמת, "למה לעשות טיול יין בישראל", מה יש לישראל להציע בתחום היין?
במאמר זה אנסה לענות על השאלות האלה בצורה תמציתית ומסודרת, אבל אתחיל בתשובה:
יש, ויש!
כאשר נח יוצא מהתיבה אחרי השיטפון אחד הדברים הראשונים שהוא עושה זה לנטוע כרם, לאחר מכן הוא מכין יין ולבסוף אפילו משתכר. "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" (בראשית, ט', כ'-כ"א).
במשך אלפי שנים, מאז ימי נח, ייצרו באזור זה של הים התיכון יין. במהלך הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה, התעשייה הופסקה לכמה מאות שנים אך חזרה לכאן עם הנוצרים הצלבנים וביתר שאת בתחילת התיישבות היהודית בארץ ישראל בסוף המאה ה-19.
נכון, היסטוריה יש, עתיקת יומין וגם מאוחרת יותר, אבל עדיין זאת לא הסיבה להיותה של ישראל היום יצרנית יין מהמדרגה הראשונה וככזאת ששמה הולך לפניה בעולם כולו.
אז בכל זאת למה? מה קרה?
הסיפור מתחיל בשנות השמונים של המאה הקודמת, ברמת הגולן קמה התארגנות של מספר קיבוצים ומושבים שהחליטו להקים יקב. הם עושים את זה אחרי ביקור של משלחת ייננים מארה"ב.
אבל הדבר החשוב הוא שלצד ההחלטה להקים את היקב הם מחליטים החלטה נוספת, אפילו דרמתית יותר.
"אנחנו" כך אמרו מקימי היקב "נשנה את מנהגי השתייה של הישראלים".
ואכן כך היה. השינוי הוא דרמטי כל כך שהיום ניתן לראות זאת בטיולי יין בחמשת אזורי הגידול העיקריים: הנגב, אזור יואב יהודה, שפלת החוף, גליל עליון מזרחי ורמת הגולן.
לכל אחד מהאזורים הללו מאפיינים שונים שיוצרים טרואר שונה אבל באופן כללי ניתן לומר שכאן בישראל ישנם שני גורמים עיקריים למורכבות המעניינת ולמגוון הרחב של ענבי יין שגדלים: ראשית, אקלים ים תיכוני, רק כ - 5% משטח העולם נהנה מאקלים כזה: דרום אפריקה – אזור קיפטאון, דרום קליפורניה, צ'ילה, ארגנטינה ועוד.
שנית, מקומה של ישראל כמחברת בין אירופה ואסיה בצפון לאפריקה בדרום יוצרת כאן שינויי אקלים מקומיים קיצוניים כך שניתן לגדל זנים אוהבי קור כמו פינו נואר, ריזלינג ואחרים כמו גם זנים שגדלים במזג אוויר חם יותר כמו למשל השרדונה.
כל הנתונים האלה מאפשרים לגדל ולייצר כאן בישראל ענבים מעולים ויינות מעולים אבל יש דבר נוסף: הישראלים ידועים בעולם בעוד שני דברים ייחודים: תעוזה ויצירתיות.
המשמעות של טיולי יין היא לא רק לעבור בין היקבים השונים ולטעום יין, זה חשוב, זה נהדר וזה כייף גדול אבל בטיול יין יש גם דברים נוספים: נופי יין, ביקור בכרמים, מפגש עם הכורמים שילוב של אוכל מיוחד לינה במקומות כפריים ובקיצור עולם ומלואו.
 
לחץ כאן לעריכת טקסט